החלטה בתיק רע"ב 5711/11

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת נ' אהד), שבגדרה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת המשיב לאסור עליו באופן גורף את השימוש בטלפון לתקופה של שישה חודשים.

1.             המבקש נושא בעונש מאסר בפועל של למעלה מ-12 שנים, בגין הרשעות בשורה של עבירות אלימות, סחיטה באיומים, עבירות נשק ועבירות סמים. תקופת המאסר המקורית שנגזרה על המבקש עמדה על 36 חודשים, אך במהלך תקופה זו, הוא צבר לחובתו ארבע הרשעות נוספות, כך שנתווספו עליה תקופות מאסר נוספות אשר הצטברו לכדי העונש הנוכחי.

2.             בחודש פברואר 2011, הוגש כתב אישום שבו נטען כי המבקש ניהל ארגון פשיעה וביצע שורה של עבירות, לרבות סחיטה באיומים ועבירות נוספות. במסגרת כתב האישום, נטען כי המבקש פעל במסגרת ארגון הפשיעה וביצע את העבירות הנוספות המיוחסות לו, באמצעות שיחות טלפון שקיים במהלך שנת 2010, בעודו נתון במאסר. משפטו של המבקש ממשיך להתנהל, ונקבע לתשובה לאישום במהלך החודש הנוכחי.

3.             על רקע כתב האישום האמור ואופי המעשים המיוחסים למבקש, החליט שירות בתי הסוהר למנוע מהמבקש קשר טלפוני לתקופה של חודש ימים (15.3.2011 - 15.4.2011). עם תום החודש, החליט מפקד מחוז מרכז בשירות בתי הסוהר להאריך את מניעת הקשר הטלפוני לתקופה של חמישה חודשים נוספים. לפי ההחלטה, מדובר בשלילה מוחלטת של שיחות טלפון לכל נמען, על רקע השימוש לרעה של המבקש בהטבה זאת.

4.             עתירת המבקש נגד החלטה אחרונה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת נ' אהד). בית המשפט קבע כי למשיב שיקול דעת רחב בנוגע לשלילת טובות הנאה המוענקות לאסירים המוחזקים בהפרדה, כאמצעי משמעתי וכן כאמצעי שנועד לשמור על בטחון הציבור ושלומו. בית המשפט עמד על כך שהעבירות החמורות המיוחסות למבקש בוצעו, לכאורה, באמצעות הטלפון, ועל-כן ההחלטה לשלול את זכאותו לנהל שיחות טלפוניות - הינה סבירה בנסיבות העניין. מסקנה זאת נתמכה, בין היתר, בחומר מודיעיני שהגיש המשיב לבית המשפט. עוד נקבע כי מדובר בהחלטה מידתית, שכן המבקש עודנו זכאי לביקורי משפחה וכן הוא רשאי להיוועץ עם באי כוחו בפגישות פנים-אל-פנים.

טענות הצדדים

5.             מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי ההחלטה בדבר איסור גורף על שימוש בטלפון התקבלה אך ורק על בסיס כתב האישום שהוגש נגד המבקש, ובלי בחינה לכאורית של הראיות בתיק נגדו על-ידי בית המשפט הדן בתיק. לשיטתו, אין די בכך שהוגש נגד אסיר כתב אישום לשם הטלת סנקציה כאמור, ונדרש דיון בתשתית הראייתית בתיק על-ידי בית המשפט הדן בבקשת המעצר.

           עוד טוען המבקש כי שימוש של אסיר בטלפון ציבורי בבית הסוהר הינו בגדר זכות יסוד (כחלק מחופש הביטוי), ולא טובת הנאה, וכנגזרת מכך - יש לבחון את הפגיעה בה באספקלריה חוקתית. בהקשר זה נטען כי סעיף 1(ב) לפקודת הנציבות 04.36.00, שבמסגרתו נקבע כי "הקשר הטלפוני לאסיר מהווה טובת הנאה" (ולא זכות מוקנית), עומד בסתירה לדין. בבחינה חוקתית של האיסור, טוען המבקש כי הצעד שננקט אינו עומד במבחן המידתיות השני שעניינו האמצעי שפגיעתו פחותה, שכן ניתן היה לצמצם את האיסור הגורף ולאפשר לו לשוחח בטלפון - למצער - עם באי-כוחו, רופאיו ומשפחתו הקרובה. לדבריו, ביקורי המשפחה - שאליהם התייחס בית המשפט כתחליף מסוים לשיחות הטלפון - הם תחומים בזמן ומוגבלים לשלושה בחודש. עוד הוא מוסיף כי לא קיים סיכון המצדיק הטלת איסור על ניהול שיחות טלפון עם באי כוחו, וכי טענה ברוח זאת אף לא הועלתה על-ידי המשיב.

           עוד טוען המבקש כי תנאי הכליאה הקשים שבהם הוא נתון כאסיר המוחזק בהפרדה מזה שבע שנים, חייבים היו להישקל במסגרת ההחלטה שנתקבלה והביקורת השיפוטית עליה. בשולי דבריו, מעלה המבקש טענות בדבר אפלייתו ביחס לנאשמים אחרים בכתב האישום (שלא הוטלה עליהם סנקציה כמו בעניינו), וכן טענה בדבר שיהוי וחוסר תום לב במועד הטלת הסנקציה על-ידי המשיב.

6.             בתגובתו מיום 4.9.2011, טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות על הסף. לדבריו, הבקשה עוסקת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ולא עולה ממנה שאלה משפטית עקרונית בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. גם לגופם של דברים, סומך המשיב את ידיו על קביעתו של בית המשפט קמא וטוען כי ההחלטה בדבר שלילת ההטבות בעניינו של המבקש נתקבלה בסמכות, והיא סבירה ומידתית לגופה.

דיון והכרעה

7.             לאחר שבחנתי את הבקשה והתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בעתירות אסיר תינתן במקרים שבהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86); רע"ב 9529/10 יוסף נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 15.5.2011)).

8.             שאלת מעמדה של זכותו של אסיר לשוחח באמצעות הטלפון עם העולם החיצון והאפשרות להגבילה כבר נידונה והוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. בעע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר, פ"ד נ(4) 492 (1996), נפסק כי הטלת מגבלה על קיום קשר טלפוני עם גורמים מחוץ לבית הסוהר נגזרת משלילת החירות האישית של האסיר, ונמצאת בגדר סמכותו של שירות בתי הסוהר, תוך איזון בין האינטרסים השונים. ברע"ב 6561/97 מדינת ישראל נ' מנדלסון פ"ד נב(5)849 (1998), נבחנה החלטת שירות בתי הסוהר שלא לאפשר לאסירים לשוחח בטלפון הציבורי באמצעות כרטיסי "בזקכרט" ונקבע כי ההחלטה חייבת לעמוד במבחן המידתיות (שם, פסקה 13). עוד נקבע כי על שירות בתי הסוהר לאזן בין האינטרסים השונים התומכים בזכותו של האסיר בקשר עם אחרים מחוץ לבית הסוהר (לרבות חופש הביטוי של האסיר; האינטרס החברתי בשמירה על קשרי משפחה וחברות; האינטרס המערכתי בהפחתת תסכול ועוינות מצד האסיר), אל מול האינטרס הציבור בשמירה על הסדר והביטחון שעשוי להצדיק הטלת הגבלות בעניין זה. ברע"ב 2012/09 עמיר נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 30.3.2009), נקבע אמנם כי השימוש בטלפון הוא בגדר טובת הנאה לאסיר הניתנת לשלילה כצעד משמעתי, אך הוער כי שלילה של זכות זו תיעשה תוך הפעלת שיקול דעת מוקפד.

           הנה כי כן, השאלה הכללית שמעלה המבקש בעניין אופייה של הזכות לשימוש בטלפון על-ידי אסירים עמדה להכרעתו של בית משפט זה. כל שנותר בענייננו הוא בחינת יישום הפעלת שיקול הדעת של הרשות בנסיבותיו הפרטניות של המבקש - ובכך אין הצדקה ליתן רשות ערעור.

9.             גם טענותיו של העותר בדבר התשתית הראייתית שעליה התבססה ההחלטה, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. כפי שעולה מהחלטת בית המשפט קמא ומתגובת המשיב לבקשה, ההחלטה בעניינו של המשיב ניתנה לאחר הגשת כתב אישום נגדו, אך לא התבססה באופן בלעדי על האמור בו ועל הראיות לכאורה העומדות בבסיסו. ההחלטה התבססה גם על מידע מודיעיני שיש בו כדי להצביע על מעורבות של המבקש בפעילות עבריינית באמצעות שיחות טלפון שקיים (מידע שהוצג בפני בית המשפט והוגש גם לעיוני - במעטפה סגורה - במסגרת תגובת המשיב); על הרשעותיו הקונקרטיות בעבירות שבוצעו באמצעות הטלפון בהיותו נתון במאסר (ת"פ (מחוזי י-ם) 2056/06); וכן על עברו הפלילי העשיר והסכנה הנשקפת ממנו כנגזרת מכך. גם בטענה זו, כמו גם בטענות הנוספות שמעלה המבקש, לא מצאתי שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור בנסיבות העניין.

10.          יוער כי האיסור שהוטל על המבקש לנהל שיחות טלפון ממאסרו עתיד לפקוע בתוך כשבוע ימים. הנחתי היא כי הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר יבחנו את עניינו של המבקש על בסיס תשתית הנתונים העדכנית ונסיבותיו הפרטניות כפי שעלו מכתבי טענות הצדדים, וכן על רקע פרק הזמן שחלף מאז הוטלה המגבלה והיקפו הגורף של האיסור. למותר לציין שאין באמור משום נקיטת עמדה בהתייחס להחלטה החדשה שתתקבל.

           הבקשה נדחית איפוא. אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏ז' באלול התשע"א (‏6.9.2011).